הישן מתחדש והחדש מתקדש
  www.dnoam.022.co.il
"דרכי נועם"
יום ה', כט’ בתשרי תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
האם חובה ללמוד תורה בכל רגע פנוי או שדי לקבוע עיתים לתורה? האם יש חילוק בין סוגי אנשים?
18:47 (24/03/11) דן סתר

בגדר חיוב מצוות תלמוד תורה הפוטרים ממצוות תלמוד תורה בכל רגע פנוי: א. אבן האזל. הלכות מלכים פרק ג, ה-ו. (הלכה ה) המלך אסור לשתות דרך שכרות, שנאמר "אל למלכים שתו יין", אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". (הלכה ו) וכן לא יהיה שטוף בנשים, אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים, שנאמר "לא תתן לנשים חילך", על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר "ולא יסור לבבו", שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו. אלא יהיה עוסק. יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר "כל ימי חייו" ולכן חייב לעסוק בתורה יותר משאר העם. וקשה, בהלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה כ' כתב: "עד אימת חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" ". ומבואר דזה דין בכל אדם מישראל, ונראה דכאן אנו דנין באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה, וכן בהלכה ו' שרוצה להיות מצוי אצל אשתו וזה אינו אלא במלך אבל הדיוט מותר לו להתענג אף שזה יגרום לביטול תורה בהכרח על ידי השכרות או בעילות נשים, ובהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה, שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה עובר על "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" ועוד הרבה פסוקים מחיובי תלמוד תורה ועיין בספר מעלות התורה בתחילתו שמנה יותר משלושים מצוות עשה ומצוות לא תעשה על ביטול תורה. ב. אור שמח, הלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכה ב'. (הלכה ב) כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך", ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר "ושננתם לבניך" מפי השמועה למדו- "בניך" אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר "ויצאו בני הנביאים", אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו ? להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זאת אינו נחשב למפריע מצוות תלמוד תורה- "ואספת דגנך" כתיב, וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידיו, ואין לאל יד האנושי ליתן המידה האמיתית לזה ? לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה- קריאת שמע בשחרית, קריאת שמע בערבית קיים "והגית בו יומם ולילה" כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה, הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה, כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המידות המגונות אשר נפרדו זה מזה, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכולתו כי כפלה התורה הרבה פעמים עניין לימודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים. ג. הראי"ה קוק זצ"ל, מאמרי הראי"ה, עמוד 199 - 198. וכאשר חובת תלמודה של תורה הקבוע הלא הוא נלמד מ"ושננתם" שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך כו' שמזה באה חובת השקידה בתורה, ללמוד תמיד יומם ולילה, לפי כוחו, שמובן דבר זה יכול להתקיים רק ע"י תלמידי חכמים העוסקים בתורה, ללמוד תמיד יום ולילה לפי כוחו, שמובן דבר זה יכול להתקיים רק על ידי תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות שהם שמים לילות כימים בעסק התורה, מה שאין כן במעמד התורה אצל האנשים שהם עסוקים בדרך ארץ, שהם נתבעים בעיקר על קביעות עיתים לתורה כו' אצל בעלי בתים העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עיתים לתורה, על כן אצלם שעיקר מעמדם בעולם הזה הוא המשא ומתן- שואלין "נשאת ונתת באמונה", ואחר כך קביעת עיתים לתורה, מה שאין כן תלמידי חכמים הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של "ושננתם" שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעוסקם בתורה יומם ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כוחם, לא שייך לשאול אותם בענייני משא ומתן שהם אינם עסוקים בו, ולא שייך לומר להם קבעת עיתים לתורה, שהם לא יוכלו לצאת כלל ידי חובתם בקביעות עיתים, ועליהם אמרו חז"ל כל הקובע עיתים לתורה הרי זה מפר תורה. המחייבים במצוות תלמוד תורה בכל רגע פנוי: א. הגר"א מוילנא, שנות אליהו, פאה א, א (הפירוש הארוך). אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם. ותלמוד תורה. נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה. דכתיב "והגית בו יומם ולילה" ואם כן אין לה שיעור למעלה. ולמטה נמי, דפעמים בתיבה אחת פוטר. והא דאיתא בגמרא- קרא קריאת שמע ערבית ושחרית כאילו קיים "והגית בו יומם ולילה" לא בא לאפוקי שאינו יוצא בתיבה אחת, אלא קריאת שמע הוא חיוב על כל אחד לקרות שחרית וערבית ועל זה אמרו דאם קרא כו' אז אפילו תיבה אחת אין צריך ללמוד ויוצא בקריאת שמע והא דכתיב "והגית" כו' כיון שיוצא בתיבה אחת, היינו דאילו לא הוי כתיב והגית הוא אמינא שאינו צריך אלא תיבה אחת ולא יותר אף שיש לו פנאי ללמוד, לכך נאמר "והגית" וגו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא גם כן מצוה אז הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת כו' רק כשאי אפשר לקיים על ידי אחר אזי רשאי לבטל וזה שונה התנא הא דתלמוד תורה אין לה שיעור למטה להורות כנ"ל או כשצריך לאכול שהוא גם כן מצווה ולולא זאת לא היה לנו פנאי לעשות אזה מצוה או לאכול דכתיב "והגית בו יומם ולילה". לכך משמיענו דלפעמים אף בתיבה אחת יוצא. ב. משנה ברורה סימן קנה סימן קטן ד. (סעיף א) אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. הגה: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים (הר"י פ"ק דברכות). שלא יעבירנו- דעיקר מצות תלמוד תורה אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כל זמן שיש לו פנאי וכדכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאמרו חז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק "כי דבר ה' בזה" זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואמרו חז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] "ר' חלקיה בשם ר' סימון- העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית" ויליף זה מן הכתוב "עת לעשות לה' הפרו תורתך" [ועיין שם בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה. נספח: שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב - או"ח סימן ו ד"ה ממילא לענין: וגם כי חיוב תלמוד תורה אינו שוה בכל אדם, דמי שעוסק בישובו של עולם סגי בזמן מועט, ומי שאינו עוסק בישובו של עולם, חיובו כל היום.

 
 
דרוש תורם לחיבורים
בלוג "דרכי נועם"
הלכה
תפילה
אמונה ומידות
חינוך
שבת ומועדים
רבנים אורחים
קבצי שמע
ייעוץ
שיעורים מוקלטים בוידיאו