הישן מתחדש והחדש מתקדש
  www.dnoam.022.co.il
"דרכי נועם"
יום ב', כג’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
ביאור אמוני בהיר ועמוק על אגרתו המפורסמת של הרמב"ן
18:52 (24/03/11) דן סתר

אִגֶּרֶת הרמב"ן א. "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (נדרים כא ע"ב) "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו. שנאמר "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא, י), ואין רעה אלא גיהנום, שנאמר (משלי טז, ד) "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". ב. וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות טובות, שנאמר "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' " (משלי כב, ד). ג. ובעבור הענווה תעלה על לבך מדת היראה, כי תיתן אל לבך תמיד, מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רימה ותולעה בחייך, אף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון, לפני מלך הכבוד, שנאמר "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מלכים א ח, כז), אף כי ליבות בני האדם, ונאמר "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' " (ירמיהו כג, כד). וכאשר תחשוב (את) כל אלה, תירא מבוראך ותִשָמֵר מן החטא, ובמידות האלה תהיה שמח בחלקך המגיעך. ד. וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש ולהתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח שכינה, וזיו וכבוד, וחיים חיי עולם הבא. ה. ועתה בני, דע וראה, כי המתגאה (ב)לבו על הבריות, הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים יתברך שמו, שנאמר "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג, א). ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמואל א ב, ז). ואם בכבוד, הלא לאלוקים הוא, שנאמר "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" (דברי הימים א כט, יב), ואיך יתפאר בכבוד קונו? ואם בחכמה- "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ). נמצא כי הכל שווה לפני המקום, כי באפו משפיל הגאים, וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום ברוך הוא. ו. ולכן אפרש לך איך תתנהג במידת הענווה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך אתו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. אם עשיר ואם חכם עליך לכבדו. ואם רש יהיה, ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד בכל מעשיך ודבריך ומחשבותיך. ז. ובכל עת, תחשוב בלבך כאילו אתה עומד לפני המקום, ושכינתו עליך, כי כבודו מלא עולם, ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד לפני רבו, ותתבייש מכל אדם, ואם יקראך איש אל תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו הקדוש ברוך הוא. ח. והוי זהיר לקרוא בתורה תמיד אשר תוכל לקיים אותה, וכאשר תקום מן הספר, חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו. ופשפש במעשיך תמיד בבוקר ובערב, ובזה יהיו כל ימיך בתשובה. ט. והסר כל דבר מלבך בעת התפילה, והכן לבך לפני המקום, וטהר רעיונך, וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך. וכן תעשה כל ימי הבלך בכל דבר ולא תחטא. ובזה יהיו מעשיך ישרים, ותפילתך תהיה זכה וברה ונקיה, מכונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהלים י, יז). י. תקרא האיגרת הזאת פעם אחת בשבוע לא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחר השם יתברך, למען תצליח בכל דרכיך ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים. וביום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבבך לשאול עד עולם. ba אִגֶּרֶת הרמב"ן עם ביאור אִגֶּרֶת פְּתוּחָה "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). א. תתנהג. בחר הרמב"ן לפתוח את דבריו הוא במילה "תתנהג". ללמדנו, שעניינה של התורה, בשונה משאר תורות, הוא להחדיר את הקדושה והמוסר לתוך החיים, להנהגותינו, ולא נלמדת אך בתור חכמה, וכפי שכתב הראי"ה (אורות הקודש ג, עמ' א), זו לשונו: מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו להיות חיים חיי טוהר כו', החפץ הפנימי שלנו חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת להאידיאל היותר נשגב בחיים. וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו הפנימית והחיצונה אל אור ד', אל המוסר האלקי, המתגלה בתורה, במסורת, בשכל וביושר (ראה מורה נבוכים חלק ב', פרק לא- "ההשקפות, אם לא יהיו להם מעשים לבססם ולפרסמם ולהנציחם בהמון- לא יתקיימו"). תמיד. תוקף חשיבות ישנו בחזרה על המעשה הטוב, וכמו שכתוב בפרקי אבות (ג, טו): "והכל לפי רוב המעשה". וכתב שם הרמב"ם, זו לשונו: ואחר כך אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא, שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות (וראה פירושו שם ב, ד וראה ספר אהבת חסד חלק א א, יד). לדבר כל דבריך בנחת. בא לרבות במילה "כל" כי גם דיבור של תוכחה וביקורת צריך להיות בנחת (רמב"ם הלכות דעות, פרק ו' הלכה ח'), וגם דיבור במלחמתה של תורה, על אף שריתחא דאורייתא מותר הוא, על כל פנים אמר רבינא (תענית ד ע"א) שטוב לאיש ללמד עצמו לדבר בנחת אפילו במשא ומתן תורני. לכל אדם. בא לרבות במילה "כל" כי גם אדם המדבר איתך קשות ומעליבך- אל תחזיר לו באותה מטבע, על אף שמצד מידת הדין מותר הדבר (ספר החינוך, מצווה שלח), וכמו שכתוב בגמרא (שבת פח ע"א): תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין- עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (וראה עין איה שם). עוד ניתן לרבות, שעל אף שכתב הרמ"א בשולחן ערוך (חושן משפט רכא, א): "ויש אומרים דאין מצווין על [איסור] אונאת דברים אלא ליראי השם", הרי שבימינו, ודאי שאין לצער בדברים את אותם שאינם יראי השם (שו"ת שבט הלוי, חלק ה', קונטרס המצוות נ"א), ובפרט שנכשל המצער בחטא החמור של חילול השם (יומא פו ע"א). ובכל עת. בא לרבות במילת "כל" גם את הזמנים בהם יותר קשה לאדם לשמור על סבלנותו, וכמו שמסופר בגמרא (שבת לא ע"א) על הלל הזקן כאשר בא אדם אחד על דעת להקניטו בדברים בערב שבת כאשר היה עסוק בחפיפת ראשו, והלל לא הקפיד עליו כלל וכלל, עיין שם. ואין זה פלא, שמעשה זה אירע עם הלל, שאמר במקום אחר (ויקרא רבה לד, ג) על הליכתו לבית המרחץ שהוא הולך "לעשות מצוה", הרי שגם במענה על שאלותיו של אותו אדם טרדן ראה כיצד ניתן לעבוד את ה'. ובזה תנצל מן הכעס. מלמדנו כאן המחבר כשם שלמדנו בספר החינוך (מצוה טו) "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", שאחר שאדם יעשה מעשים- ישפיע הדבר על דעותיו, וכן כתב הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק ז'). והוסיף ואמר (בתחילת פרק כ"ג) כי המרכיב השני לקניית המידות הטובות הוא "ההתבונן", ואי-אפשר לזה בלא זה, ואדרבא, העיקר הגדול הוא ההתבונות- המחשבה, שהיא המשפיעה העיקרית על מעשינו (שם, סוף פרק ז'), וכפי שמלמדתנו המשנה במסכת ברכות (ב, ב) "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". ואכן, כך גם הגדיר הראי"ה (מאמר הדור) את דמותו הנוכחית של הדור ואת יסוד מחלתו- "המח, כח המחשבה", "התנועה המחשבית הכוללת", עיין שם. אמנם, כדי למגר את הכפירה- העיקר הוא המעשה המגלם את אותן מחשבות נעלות, וכפי שכתב הראי"ה (אדר היקר, ריש פרק ד'), כי העזרה העיקרית היא "מניצחון של הקדושה המוסר והצדק המתגשם בחיים ובמעשה. חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות". שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם. פירוש א', שבמידה רעה זו של הכעס נכשלים רוב בני האדם והיא אסורה מצד עצמה. פירוש ב' הנמשך מפירוש א', שמידת הכעס גורמת לכועס לחטוא, כגון שמתוך כעסו מדבר לשון הרע, משבר כליו (שבת קה ע"ב), ושאר מיני רעות. ופירוש ג' הנמשך מפירוש ב', שהכועס יכול בכעסו לגרום גם לאנשים אחרים לחטוא, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמ, כ): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על (ויקרא יט, יד) "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" ". שהבן יכול מתוך חוסר שליטה עצמית להיכשל ולפגוע באביו. וכן, יכול הכועס לגרום לכך שיחטיאו אותו (גיטין ז ע"א). וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (נדרים כא ע"ב) "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו. קשה לגופו כאילו היה נידון בכל מיני פורענויות בגיהנום (הרא"ש שם). והר"ן (שם) כתב- "לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר", והבן. שנאמר "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (קהלת יא, י), ואין רעה אלא גהינום, שנאמר (משלי טז, ד) "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" ". הגמרא בהביאה מימרה זו מצטטת את הפסוק בשלמותו "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (משלי טז, ד). להורות לנו, אשר גם לעונש הבא לרשעים יש תפקיד בעולם, שאין דבר בעולם שלא מקדמו לעבר התגלות ייחוד שמו יתברך (דעת תבונות לרמח"ל, סי' מ"ח), וכשם שמתקדש שם השם בצדיקים, כך מתקדש בפורענותן של רשעים (תנחומא בשלח ז'), וכפי שנותנת הגמרא דוגמאות שאפילו הרחצה הפשוטה היא חלק מהוראת פסוק זה (שבת נ ע"ב, וראה יומא לח ע"א). œ ב. וכאשר תנצל מן הכעס. ניתן לדרוש, מדוע נקט במילה "תנצל", על פי מה שכתב ה"מדרש שמואל" על המשנה בפרקי אבות (ד, ב) "בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה", שלעולם יראה האדם את עצמו כאילו העבירה רודפת אחריו. אמנם, חולק עליו חילוק דק בפירוש תפארת ישראל (שם אות יג), שכתב שם: "אף שאין יצרך דוחקך או רודפך" (עיין שם ראיותיו). מכל מקום, למעשה אין נפקא-מינה (אלא לעניין ההרגשה). תעלה על לבך מידת הענווה. יש לעיין האם דיבר הרמב"ן בסדר הדרגתי- שלאחר שהאדם ניצול מן הכעס תעלה על ליבו מידת הענווה, שהרי לכאורה האדם ניצול מן הכעס בזכות עוּבדת היותו עניו! וכמו שכתב בעל "אורחות צדיקים" בשער הענוה (שער ב'), זו לשונו: "הענוה ניכרת באדם בשישה דברים. הראשון, בחוזק כעסו של אדם [=בכך שהוא לא כועס]". שאלתי את הרב משה צוריאל שליט"א שאלה זו, וענה לי הרב (כפי שכתבנו לעיל בדיבור המתחיל "ובזה תנצל מן הכעס"), כי שתי הדרכים נכונות- מחד- אדם לעיתים מתוך פעולותיו יגיע לענוה, כגון, שרוצה הוא להשתרר על האחר אולם מחליט לשתוק או לדבר בנחת- על ידי מעשה זה הגיע לענוה. ומאידך, אדם יכול לחשוב לעצמו "מי אני ומה אני" ומתוך כך מגיע לענוה וימנע מכעס. שהיא מידה טובה. וכמו שכתב בעל "אורחות צדיקים" בשער הענווה (שער ב'): הענווה היא מידה טובה, והיא היפוך הגאווה, ומי שיש בו המידה הזאת, כבר הציל נפשו מכמה מיני רעות כו', כי הענווה שורש העבודה. מכל המידות טובות, שנאמר "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' " (משלי כב, ד). ויש גורסים "המידות הטובות". ונראה להסביר את פשר ההבדל שבין הגרסאות על פי היסוד שכתבו התוספות במסכת שבת (קכב ע"ב ד"ה כל הכלים כו'), שמשמעות הלשון "מכל המידות טובות" היא שכל המידות הן טובות, ואין מידות שאי-אפשר להשתמש בהן לעבודת השם, אפילו המידות הגרועות יש לראות כיצד לכופן לסטרא דקדושה (ר' סוטה ה ע"א. אמר רבא: בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה). ומאידך, לגירסא "מכל המידות הטובות" יש לומר שישנן מידות טובות וישנן מידות שאינן טובות בתכליתן, וכמו שכתב הרמב"ם על מידות גובה הלב והכעס (משנה תורה, הלכות דעות ב, ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר". אלו ואלו דברי אלוהים חיים, וההכרעה טמונה באופיו של האדם (ספר 'ארך אפיים' לר' אברהם יעלין, סימן ו' אות ב). œ ג. ובעבור הענווה תעלה על לבך מדת היראה. הענווה היא מידה המטהרת את האגו של האדם, ונותנת מקום למציאויות אחרות לחול בתוך נפשו. על כן, האדם העניו, שאפשר לכלול מידה זו תחת הכותרת "מצווה שכלית" ולא "שמעית" (חובת הלבבות, שער הכניעה, פרקים א'-ג'), לאחר שנתון במדרגת הענוה, יכול להכיל בקרבו אמונה שלימה במציאות ה' והיראה ממנו. כי תיתן אל לבך תמיד. יש לומר שדיבר כאן הרמב"ן בדורות הראשונים שכשם שהיו חזקים בגופם (ספר 'טהרת הקודש', מאמר תשובת המשקל פרק א')- כך היו חזקים בנפשם ולהם היה ראוי לחשוב תמיד מאין באו ולאן ילכו. אך לנו אולי לכתחילה מתאימות עצות אחרות, וכפי שכתב הראי"ה (עין איה ברכות ה ע"א פסקה כד) על העצה נגד היצר הרע "יזכור לו יום המיתה" בהשוואה לעצות האחרות, כגון שילמד תורה- "אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים [=תלמוד תורה], היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש את הכוחות הרעים [על ידי זכירת יום המיתה], כי בהיחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהיה זה הפסד גם לדברים הטובים". מאין באת, ולאן אתה הולך. מקורו טהור מפרקי אבות (ג, א), וכתב שם הר"ב: והמסתכל שבא מטיפה סרוחה ניצול מן הגאווה. והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רימה ותולעה ניצול מן התאווה והחמדה אל הממון. והמסתכל שעתיד לִתן דין וחשבון, פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה (ובפנימיות הדבר ר' ספר ידיד נפש עמ' 72-73). ושאתה רימה ותולעה בחייך, אף כי במותך. נראה לומר שבפוטנציאל, בטבעו של האדם, טמון בו גם הצד הזה, שגופו עתיד להיות רימה ותולעה, והדבר תלוי בחטאיו של האדם, וכפי שמסופר בגמרא (ב"מ פד ע"ב) על רבי אלעזר ברבי שמעון שלא מחה כראוי על פגיעה בתלמיד חכם ונענש שיצאה תולעת מאוזנו בחייו. הצדיקים הטהורים הניצולים מחטא הקנאה, זוכים לכך שגופם אינו נרקב, וכמו שכתוב בגמרא (שבת קנב ע"ב): " "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) כל מי שיש לו קנאה בלבו- עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו- אין עצמותיו מרקיבים", וכן שמענו כמה סיפורים על גדולי ישראל שנשארה גופתם שלימה (ראה ספר "צדיק יסוד עולם" על הרב א. לוין, עמ' 47). ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון לפני מלך הכבוד, שנאמר "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מלכים א ח, כז), אף כי ליבות בני האדם, ונאמר "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' " (ירמיהו כג, כד). נראה שהפסוק הראשון מורה על היות ה' מלך הכבוד, והפסוק השני- על היות השם דן את בני האדם- שהרי אין השגחתו בשמים ובארץ ללא תכלית. וכאשר תחשוב (את) כל אלה, תירא מבוראך ותִשָמֵר מן החטא. מלבד הגדרים שגדרו חז"ל כדי להרחיקנו מהעבירה, יש לכל אדם באופן פרטי לגדור גדרים המתאימים לנשמתו כך שלא יבוא ל"ידי עבירה" (אבן שלימה א, ד. ביאור הגר"א למשלי כ, יח. כב, ו), וכפי שפירש ביטוי זה בעל תפארת ישראל (פרקי אבות ג, א. אות א): "רצה לומר, לסיבה המביאה לעבירה, שהיא כמו היד להכלי לאוחזה בה". ובמידות האלה תהיה שמח. רמז לנו, כי השמחה האמיתית של האדם הינה בקנייניו הרוחניים, במידותיו הטובות הקונות שביתה בנפשו על כל המשתמע מהן, וכל שמחה אחרת שווא והבל נתעה היא. בחלקך המגיעך. מגיעך דייקא, וכמו שכתב הרמח"ל בקל"ח פתחי חכמה (פתח ד'): "רצה האין סוף ברוך הוא להיות מיטיב הטבה שלימה, והוא מה שביארנו כבר, שרצה להיטיב בתכלית ההטבה והשלימות. שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו. כעניין שאמרו- מאן דאכל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה [=מי שאוכל את שאינו שלו- מתבייש להסתכל בפני הנותן]. ועל הטעם הזה רצה שיהיה דרך עבודה לבני אדם לשיזכו על ידה לטוב ואז יקבלוה בשכרם". ולכאורה סותרים הדברים למה שכתב במסילת ישרים (פרק כ"ב, בביאור מידת הענוה): "כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד-אל עליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאוד כו', הא למה זה דומה? לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד, שאי-אפשר לו שלא יבוש". ונוסיף על דבריו את דברי הגמרא (סוכה נב ע"ב) "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו כו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו- אינו יכול לו", ואת דברי המדרש (ויקרא רבה כז, ב) "רוח הקודש אומרת "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מא, ג)- מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מילל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג?" כו'. מדברים אלו למדים אנו כי האדם לא יכול להינצל מלהרגיש כעני! ונראה לתרץ על פי המשך דבריו שם, שאמת, אל-לו לאדם להחזיק טובה לעצמו בקיימו המצוות לאשר הוא מקבל סייעתא דשמיא לעשותם, אמנם, בעניין קבלת השכר, אין לו לאדם להרגיש כעני שהרי הייתה לו הבחירה החופשית, לאחר שהקב"ה זיכהו להגיע לנקודת הבחירה, באם לעשות את המצווה או לא, והוא מקבל את השכר בשלמות על החלק שלו במצווה (ובדברינו מתיישבים כמין חומר פירוש רש"י והמהרש"א על דברי האמוראים במספר מקומות בש"ס שאמרו "תיתי לי" [=יינתן לי] על שעשיתי מעשה טוב פלוני, ופירש רש"י [שבת קיט ע"א] "ישולם שכרי", והמהרש"א פירש [שם קיח ע"ב] "תיתי לי סייעתא דשמיא שאזכה שאוכל לקיימן". והבן). עוד אפשר לתרץ, כי בספר מסילת ישרים, שהוא ספר מוסר השווה לכל נפש, כותב הרמח"ל בלשון חריפה כדי למגר את ניצני גאוותו של האדם. אמנם, בספר קל"ח פתחי חכמה, שהוא ספר לבאים אל הקודש פנימה, מורה הרמח"ל כי האמת היא שהאדם הושם בעולם הזה דווקא כדי לקבל את שכרו בעולם הבא בזכות ולא בחסד. œ ד. וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש. הבושה העליונה היא מפני השם ולא מפני בשר ודם, וכמו שכתב בעל "אורחות צדיקים" (שער הבושת): "אבל המעלה העליונה ממידת הבושת היא שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (עזרא ט, ו) "אֱלֹקַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹקַי פָּנַי אֵלֶיךָ" ". ועניין הבושה הפנימית היא, כאשר אדם, מפאת השגתו את מעלת הקדוש ברוך הוא, מרגיש לא נעים מעצם זה שנעים לו בצורה נעלה מידיעת מציאות השם עִמוֹ, כשם שמרגיש האדם הפשוט חוסר נוחות בד בבד עם ההנאה העצומה כאשר נמצא בחדר אחד לבד עם גדול הדור. כנלענ"ד. ולהתפחד ממנו. זוהי יראת הרוממות עליה כתב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק כ"ד): "המין השני הוא יראת הרוממות, והיא שהאדם ירחק מן החטאים ולא יעשם מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יחל או איך יערה ליבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו?". ומן החטא. זוהי יראת החטא, אשר באופן הבריא נובעת מתוך יראת הרוממות, עליה כתב הרמח"ל במסילת ישרים (שם): "שהנה בכל רגע הוא ירא פן ייכשל ויעשה דבר או חצי דבר שיהיה נגד כבוד שמו יתברך, ועל כן נקראת יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא- שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות, או מחמת העלם". ועומק יראת החטא, על פי הכתוב בפרקי אבות (ד, ב) "ששכר עבירה עבירה"- שהעונש על העבירה הוא לא רק מה שנגרר ממעשה העבירה, אלא עצם עשיית החטא היא העונש היותר גדול, שהאדם נפרד מהאידיאל האלוהי לאידיאל זר ומקלקל את נפשו, וכגון בחטא לשון הרע שלא רק עונש העניות עלול לבוא לרגיל בו (ספר הקנה), אלא עצם זה שהאדם משחית נפשו לדבר סרה על אחרים- זהו כבר העונש היותר גדול. וכן על דרך החיוב, שכר מצווה היא המצווה בעצמה. והבן (וראה מלבי"ם לשמואל א יז, כו, ושמונה קבצים ו, רא). אז תשרה עליך רוח שכינה, וזיו וכבוד, וחיים חיי עולם הבא. œ ה. ועתה בני, דע וראה, כי המתגאה (ב)לבו על הבריות. אם אדם מתגאה, ישים לב כי גאוותו אינה נובעת ממהלך שכלי טהור (שעל ידו לא יחטא לעולם [דרך עץ חיים לרמח"ל]), אלא מעירוב של הרגש גם כן, על כן אמר "המתגאה בליבו" ולא "המתגאה בשכלו", שהרי בכל הנוגע לגשמיות ולרמת המשכל של האדם, הרי שהדבר נקבע מראש טרם לידתו (נידה טז ע"ב), על כן מה לו להתגאות בכך? (ור' פרקי אבות ב, ח). הוא מורד במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים יתברך שמו, שנאמר "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג, א). ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר, "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמואל א ב, ז). שהרי על העושר נאמר במדרש (ויקרא רבה לד, ג) "גלגל חוזר בעולם". מכל מקום, צריך האדם לעשות את ההשתדלות הנורמלית להשיג פרנסתו, ובה ישלח ה' את ברכתו, לא על ידי שיישב בחוסר מעש ויחשוב שכך נקרא הוא בוטח בה' (סִפְרִי, פסקה קכג). ואם בכבוד, הלא לאלוקים הוא, שנאמר "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" (דברי הימים א כט, יב), ואיך יתפאר בכבוד קונו? אין הכוונה שהכבוד הוא רק לאלוהים ולא שייך לשום דבר אחר במציאות, וכפי שכתב הראי"ה (מידות הראי"ה, כבוד אות א): "כבוד שמים המושג השגה בהירה, מרומם הוא את ערך האדם וערך כל היצורים, וממלא אותם הכרה גדולה של גודל הנפש, מחובר עם ענוה טהורה. וכבוד שמים מגושם הוא נוטה לעבודה זרה, ומשפיל את כבוד האדם וכבוד כל הבריות. על כן גדול הוא כבוד הבריות שדוחה את לא-תעשה שבתורה, להורות על כבוד שמים הבהיר, המגדל בטובו את יסוד כבוד הבריות". זאת אומרת, שרגש כבוד הבריות יונק מכבוד היוצר, לאשר חביבים הם שנבראו בצלם אלקים (פרקי אבות ג, יד ור' תנחומא בהעלותך סי' ט), ורבי יוחנן היה קורא לבגדיו "מכבדותי" (שבת קיג ע"א), ופירש רש"י "שמכבדין בעליהן". והמדד האמיתי לכך שאדם מכבד את הבריות מטעם זה, בא לידי ביטוי, לדוגמא, בפירוש רש"י על הפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא יט, ג), זו לשונו: "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ- סמך שמירת שבת למורא אב, לומר, אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם- אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי". ואם בחכמה- "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ). וכמו שכתוב "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" (משלי כז, ב). אלא אם כן עושה זאת למען ילמדו ממנו, וכמו שכתב האדר"ת בפתיחה לקונטרס "נפש דוד" שכתב על הנהגותיו: "ואם כי אין להאדם להתפאר במעשיו הטובים, אבל חלילה, לא עלה על דעתי להתייהר ולהתפאר ולהתגדר בהם לפני זולתי, רק לפני בני ויוצאי חלצי שיחיו לאורך ימים טובים, הוא שאני כותב ורושם, למען ידעו לדורותם איך שהתנהגתי, וינהגו גם המה כן, ויהיה לי לזכות בעולם העליון לנשמתי העלובה, ויחונני ד' שיהיה זכותם תלויה בי לדורות, ובכאלה מותר לפרסם מעשים, כמבואר בספרי רבותינו זי"ע" (ראה שבת קיח ע"ב, קיט ע"א ומגילה כח ע"א). נמצא כי הכל שווה לפני המקום. בפשט יובן כי אין לאדם במה להתגאות בפני הקב"ה, ומצד זה כל הבריות שוות, העני והעשיר גם יחד. ועומק עניין ההשתוות הִנו ההתדבקות בה', כפי שכתב הראי"ה על האדם השלם (אורות הקודש ג, קה): "ולא יאבה בשום אופן לְשָׁכֵּר את עצמו בשיכרון החיצוני של העולם, לא בתאוות גשמיות ולא ברוחניות, ולא בדמיוניות, ולא במה שקוראים שכליות, כי אם עומד הוא על משמרתו, והתגלות האמת העליונה והטוב המוחלט בנשמתו ובעולם הוא כל ישעו וחפצו, לפי מידה של התגברות תכונה זו, הוא הולך ומשתווה לרוח כל העולמים". כי באפו משפיל הגאים, וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום ברוך הוא. דבריו מיוסדים על דברי הגמרא (עירובין יג ע"ב): "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו". וכֹּה ניתן לבארה: יסודות העולם נחלקים ליסודות הרוח והחומר. היסוד הנעוץ בחומר מושפל הוא, כפי שמורה טבע הבריאה המושכת העצמים למרכז (ר' נתיבות עולם, נתיב התמימות פרק ו'). על כן נקרא דור האחרית "עקבתא דמשיחא", כעקב הזה שהוא בסיס הגוף, על אף שדור זה שפל בבחירתו הרי הוא נישא בסגולתו (אגרות הראיה. אגרת תקנה), ופני הדור כפני הכלב הזה (סוטה מט ע"ב) הנאמן לאדוניו (פנקס י"ג, קלא)- בין לאדוני השקר ובין לאדוני האמת. הדור הזה שדשים בעקבו ומזלזלים בו- ממנו תצמח גאולה. היסוד הנעוץ ברוח נעלה הוא, כך נסדרות הספירות והעולמות (כללי מאמר החכמה לרמח"ל, אות ט' ואות י"ב). מתוך כך אמרו חכמינו כי כל המגביה עצמו, מהצד החומרי או הרוחני, ולא את הקב"ה, שבמקום גבורתו אתה מוצא ענוותנותו (מגילה לא ע"א)- הקב"ה משפילו ומזכירו "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט). ומאידך, כל המשפיל את עצמו- ואין בכלל זה המבזה את עצמו, כמאמרם " "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (משלי ח, לו)- אל תקרי משנאי אלא משניאי" (שבת קיד, ע"א), אלא המטווה את עצמו לעסוק ביסודות העולם ומטפל בבעיות הרוח והחומר- הקב"ה מגביהו, ובו נאמר "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה" (קהלת ג, כא). "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה). ו"עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' " (משלי כב, ד. תנחומא בראשית סי' א). œ ו. ולכן אפרש לך איך תתנהג במידת הענווה ללכת בה תמיד, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה. לא יכוף ראשו באופן הנראה מוזר, אלא כפי הגדרת ר' שלמה גאנצפריד זצ"ל בקיצור שולחן ערוך (ג, ז): "אסור לילך בקומה זקופה וגרון נטוי, כעניין שנאמר "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" וגו' (ישעיהו ג, טז). ומכל מקום לא יכוף ראשו יותר מדי, אלא במידה בינונית, בכדי שיראה את הבא כנגד פניו, וגם יראה מדרך כף רגלו. גם ממהלכו של אדם ניכר, אם חכם ובעל דעה הוא, או שוטה וסכל, וכן אמר שלמה בחכמתו (קהלת י, ג) "וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" ". אמנם, יחידי סגולה, אשר דרך הפרישות הולמתם, להם ראוי לנהוג בהנהגות קדושות, וכל ההקפדה של הגמרא במסכת סוטה (כב ע"ב) על "פרוש קיזאי" המקיז דם לכתלים, היא כפי שהסביר רש"י שם: "עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא", אך מי שאינו עושה את עצמו, אלא מטה ראשו כדי להינצל מהסתכלות אסורה, קדוש יאמר לו, וכפי שמסופר על כמה מגדולי ישראל, ובפרט על הראי"ה (שבחי הראי"ה דף לג). ואל תביט בפני אדם בדברך אתו. כך אנו מרגישים כשאנו ניצבים בפני אדם גדול, מתוך בושה הנובעת מהכרתנו את כבודו. אמנם, רוב האנשים נפגעים באם בן-שיחם לא מסתכל בהם, מלבד שבדו-שיח, ההסתכלות בשני מעודדת את רצון המשמיע לדבר. והכל לפי הנסיבות (בזוהר הקדוש מובא כי אין להסתכל בפני אדם הכועס, כי עבודה זרה ממש שרויה בגופו [וכן במגילה כח ע"א]). וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. נסה לחפש בכל אדם את נקודת הזַכּוּת שבו אשר יש לך ללמוד ממנה, כמו שאמר בן זומא (פרקי אבות ד, א) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". וכפי שהאריך בדבר בעל אורחות צדיקים (שער הענווה): "משל, כי שאלו אחד מן החסידים, במה היית זוכה להיות אדון לבני דורך? השיב, מפני שכל אדם שראיתי החזקתיו יותר טוב ממני. אם היה חכם יותר ממני, אמרתי, גם הוא ירא אלקים יותר ממני כו' ואם הייתי זקן ממנו, אמרתי, עוונותיו מועטים מעוונותי כו' ואם היה עשיר ממני, אמרתי, שהוא עושה צדקות יותר ממני". עיין שם. אם עשיר ואם חכם עליך לכבדו. כמו שכתוב בגמרא על כבוד העשירים (עירובין פו ע"א): "רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים. כדדרש רבא בר מרי: "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ" (תהלים סא, ח), אימתי יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים? בזמן שחֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ". ופירש רש"י: "אימתי ישב עולם- בזמן שיש בו עשירים, שגומלין ומזמנין מזונות לעניים, והם ינצרוהו". ויש לעמוד בפני עשיר המחזיק לומדי תורה כזבולון (שו"ת אפרקסתא דעניא סימן מז). על כבוד החכמים כתוב במדרש (ילקוט שמעוני מיכה רמז תקנו): " "וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד" (תהלים טו, ד) זה יהושפט מלך יהודה בשעה שהיה רואה תלמידי חכמים היה עומד מכיסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו מרי מרי [אדונִי, אדונִי]". וכך כתב על עצמו הרב האדר"ת (קונטרס נפש דוד, אות ה): "אהבת התורה הקדושה ולומדיה, בייחוד לגדולי התלמידי חכמים ויראי אלקים, אמיתית היא בלבי ונפשי, מאוד הנני צמא גם עוד היום לעמוד לשרת אחד הגאונים האמיתיים, צדיק גמור, פשוט לשמשו כעבד לאדוניו, אך בעוונותיי עוד לא זכיתי לזה- במקום שמכירים אותי הוא מן נמנע, ובמקום אחר לא נזדמן לי עוד למגינת לבי. ביחוד גדולה אהבתי לגדולי הדור, צדיקי עולם, את אשר לא ראיתים ממש, לשמם ולזכרם תאוות נפשי, לא יתואר באומר ודברים, ואני עומד ומצפה לעת אשר ימלא ד' משאלות לבבי, עדיין לשרתם אם הרבה אם מעט". ואם רש יהיה, ואתה עשיר ממנו, או שאתה חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד בכל מעשיך ודבריך ומחשבותיך. סוף דבריו מובנים הם, שרצה לומר, כי יש לך- החכם, לכבד את האדם הפחות ממך בחכמה, מפני שכאשר הוא עובר עבירה- הוא עושה זאת בשוגג, מפאת חוסר ידיעתו, שלא ידע כי הדבר אסור, ולעיתים כשאתה חוטא על אף שיודע אתה את ההלכה- הרי שאתה מזיד. אמנם, ראשית דבריו, קשה לי בהם, לאשר מדוע קובע המחבר כי הרש עובר עבירות בשוגג והעשיר במזיד? הרי מצינו הן עשירים כרבי אלעזר בן חרסום והן עניים כהלל שקיימו את התורה (יומא לה ע"ב), ויותר מכך שנינו בפרקי אבות (ד, ט): "רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני", וגדולה מזו למדנו בגמרא (נדרים פא ע"א): "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה". ונראה לומר, על-פי הגמרא (עירובין מא ע"ב), שאחד מהדברים שמעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו הוא דקדוקי עניות, אם כן, עני שלא לומד תורה, בכדי שידע כיצד להתמודד נפשית עם עובדת היותו עני- הרי שהדבר מעבירו על דעתו ועל דעת קונו, ובעני כעין זה דיבר הרמב"ן ז"ל. œ ז. ובכל עת. עתה בא לדבר על מצוות יראת ה' שהיא מצווה תמידית, וכפי שכתוב בספר החינוך (מצוה תלב): "וזו אחת מן המצוות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב להעיר רוחו ולתת אל ליבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשי בני אדם" (ועיין עוד שם בהקדמת המחבר למניין המצוות, שם מונה עוד 5 מצוות תמידיות). תחשוב בלבך. הכנס גם את עולם הרגש שלך לעבודת השם, שלא תהיה ידיעת ה' כידיעה שכלית-יבישה גרידא, אלא בתורת אמונה הממלאת את כל מהותך, וכמו שכתב הראי"ה (עולת ראיה א, עמ' שלז): "גדר האמונה בכללה הוא, שאמיתת העניין הנודע קבועה בקרבו, לא מצד הידיעה לבדה, כי אם מצד מנוחת הנפש הגמורה, כשהוא מקבל אותה בקבלה שלמה, מבלי שיסתער בו מאומה נגד זה". כאילו אתה עומד לפני המקום. וכמו שכתוב בתחילת שולחן ערוך (א, א): " "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים". וכתב שם הגר"א בביאורו "וזהו כל מעלת הצדיקים". ועל הדברים הללו כתב הרה"ג ר' פנחס אליהו (ספר הברית, וילנא תרל"א, מאמר י"ד פרק ז'): "שיצייר בזה יראתו תמיד על פניו לבלתי יחטא, וקדמונים אחזו שער היראה בו כי בזכרו יהלך עליו אימים וייפול פחד ה' עליו אימתה ופחד כי מפני שמו נִחַת הוא. וצעיר אנכי ונבזה, אדם להבל דמה, לא כן אחשוב, ואני אגיד לעולם- כי לא זו הדרך שאפשר שירגיל האדם את מחשבתו בו מפני כי יקשה עליו במאוד מאוד להתמיד בה כו', מה שאין כן מחשבת אהבת ה' ושמחתו בו שבה יכול האדם להרגיל את עצמו בנקל כי בטבעה היא תקום ותעמוד במחשבתו כו', והקדוש האר"י ז"ל שכתב שיצייר שם הוי"ה תמיד בניקוד יִרְאָה והוא תועלת גדול לעניין היראה- הוא אמת ותורתו אמת ודבריו מאוד נאמנו, וטוב ויפה הדבר הזה לו ולחבריו הרמ"א והרמב"ם ז"ל שהיראה מילתא דזוטרתא היא אצלם להתמיד בה כל היום וכל הלילה". עיין שם. ושכינתו עליך, כי כבודו מלא עולם. אנו מכירים את כבוד השם גם דרך הבריאה (רמב"ם הל' יסודי התורה ב, ב) וגם דרך סדר הנהגתו את העולם (שם ח, א) [ובעניין כינויו של הקב"ה "מקומו של עולם"- עיין בספר נפש החיים שער ג', פרקים א-ג]. ודבריך יהיו באימה וביראה כעבד לפני רבו, ותתבייש מכל אדם. שתרגיש רגש של ענווה כלפי כל אדם, ועל ידי כך תוכל לראות מה הנך יכול ללמוד ממנו. ואם יקראך איש אל תעננו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו הקדוש ברוך הוא. וכן כתב הרא"ש (ארחות חיים לרא"ש, סימן פה): "אל תשמיע בחוץ קולך, ואל תהיה צווח כבהמה, ודבריך יהיו בנחת". œ ח. והוי זהיר לקרוא בתורה תמיד. לשיטת הגר"א (שנות אליהו, פאה א, א [הפירוש הארוך]), וההולך בדרכו- המשנה ברורה (סימן קנה, ס"ק ד)- מצוות תלמוד תורה היא בכל רגע פנוי שיש לו לאדם. ומאידך, לשיטת האבן האזל (הלכות מלכים פרק ג, ה-ו), האוֹר שמח (הלכות תלמוד תורה, פרק א' הל' ב'), והראי"ה (מאמרי הראי"ה, עמוד 199- 198), נראה שיש לאדם רשות בצד לימוד התורה, לעסוק גם בתחביבים הכשרים, עיין שם. אשר תוכל לקיים אותה. נראה לומר כי מחזקנו הרמב"ן שביד כל איש ואיש לקיים את דברי התורה הקדושה, ושלא יחשוב אדם שאין בקרבו תעצומות נפש לקיימה, אך יש להוציאם מן הנסתר אל הנגלה. מלבד זאת, אמונים אנו על דברי הגמרא (עבודה זרה ג ע"א) כי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"- שאינו מבקש דרך להכשילם על-ידי התורה והמצוות, אלא "זכה- נעשית לו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ע"ב. וראה אורות הקודש א' עמ' פד). וכאשר תקום מן הספר. לשיטת המחמירים לעיל בתלמוד תורה- לצורך מצוה שלא יכולה להֵעשות ע"י אחרים (שולחן ערוך יו"ד רמו, יח), ולשיטת המקילים- אפילו לצורך אחר. ובדרש- על הלימוד בספר "להקים" רוחנית את הלומד בו (ראה רש"י לבראשית כג , יז). חפש באשר למדת אם יש בו דבר שתוכל לקיימו. וכמו שכתוב בפרקי אבות (ד, ה) "רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות- מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". ועומק הדבר הוא, שרצון ה' הוא כי האדם יהא מצוי באווירה כזו שכאשר קם הוא מן הספר, מחפש הוא כיצד יוכל לממש את הדברים הגדולים שלמד, וכך הוא מקיים את דברי הגמרא (יומא עא ע"א): " "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (תהלים קטז, ט)- אמר רב יהודה: זה מקום שווקים". שגם מחוץ לבית המדרש הוא מחפש "לחיות" את התורה [כשם שנגר הנכנס לבית הכנסת בוחן אוטומאטית את סוג העץ ממנו עשויים הספסלים וכד']. וכך אמר הרצי"ה לתלמידיו שחששו מלשמש במשרת רבנות במקום שישנה סכנה רוחנית למשפחתם, על פי ההלכה כי המשהה חמצו בפסח ודעתו לבערו לא עובר על בל יראה ובל ימצא, ואין אנו חוששים שיבוא לאכול ממנו, כי כל כולו נתון כעת לחפש את החמץ על מנת לבערו (תוספות פסחים כט ע"ב ד"ה רב אשי), והוא הדין כאן, כאשר הרב ומשפחתו באים על דעת לתקן- בעז"ה לא יפגעו. ופשפש במעשיך. כתב הרמח"ל במסילת ישרים בהסבירו ההבדל בין הפשפוש במעשים ובין המשמוש במעשים (פרק ג'): "הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו, אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחוקיו כו', אך המשמוש הוא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו". תמיד בבוקר ובערב. וכן כתב הרא"ש (אורחות חיים לרא"ש, סימן לא): "וידוי על עונותיך ערב ובוקר אל יחסר" (ועיין עוד במשנה ברורה סימן רלט ס"ק ט). ובזה יהיו כל ימיך בתשובה. דבריו מיוסדים על דברי הגמרא (שבת קנג ע"א): רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח). בפשט הדבר, יובן כי חוזר האדם בתשובה על חטאים שעשה בימי חייו, אמנם, על פי הזוהר הקדוש (ויחי רכד ע"א), מחזיר האדם בתשובה את הימים שעברו עליו, עיין שם ורווה נפשך. œ ט. והסר כל דבר מלבך בעת התפילה, והכן לבך לפני המקום, וטהר רעיונך, וחשוב הדבר קודם שתוציאנו מפיך. וכמו שכתוב בשולחן ערוך (או"ח צח, א): "המתפלל צריך שיכווין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו". וכן תעשה כל ימי הבלך בכל דבר ולא תחטא. שאף בדיבורים שאינם מעניין התפילה- חשוב עליהם קודם שתוציאם מפיך, וכמו שכתוב ב"אורחות צדיקים" (שער השתיקה): "ואמר החכם, כשאני מדבר, הוא [הדיבור] מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם [דיבור] שאינו הגון, אותו הדיבור מושל בי ומצריכני להכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר, אני מושל מלאומרו ולהסתירו". ובזה יהיו מעשיך. יש גורסים "ובזה יהיו דבריך ומעשיך ומחשבותיך ישרים", ועל גירסה זו נעיר, כי לא די שמעשיו ודיבוריו של האדם יהיו מתוקנים, אלא שינבעו מתוך נפש ומחשבה מתוקנת. לדוגמא, יכול אדם לעשות מעשי חסד, אך עדיין לא הפנים את מידת החסד בתוכו, מעשיו חיצוניים לו, הוא אינו "בעל חסד", בעל על החסד. ועבודה גדולה היא (הרב ש. אבינר, ספר "באהבה ובאמונה" חלק א', עמ' 96, עיין שם). ישרים. להבדיל ממעשי הצדיקים העקומים, וכמו שכתב הנצי"ב בסיבת חורבן הבית הראשון (הקדמתו לחומש בראשית): "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבליבם, זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס כו'. אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר- עוד היו ישרים". ותפילתך תהיה זכה וברה ונקיה, מכונת ומקובלת לפני המקום, שנאמר "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (תהלים י, יז). יש להעיר כי ראשית סידר הרמב"ן את דבריו על עמוד התורה (פסקה ח') ואחר כך על עמוד התפילה (פסקה ט'), להורות על סדר מעלתם. כתב הראי"ה בהסבירו את סיבת פטור רשב"י וחביריו מתפילה (עולת ראיה א, עמ' כב): "אך רשב"י וחביריו (שבת יא ע"ב) כל כך היתה גדולה עליהם ההשפעה הרוחנית של התורה, וכל כך היו מוכשרים להיות נפעלים מתלמודם לכל טוב ונעלה, עד שלא הוצרכו לאמצעי של עילוי רגשותיהם על ידי התפילה, כי תורתם בעצמם הספיקה להרשים את ציוריהם הרוחניים עמוק על כליהם המעשיים". עיין שם (ועיין עוד עין איה שבת א' פ"א פסקה ז). œ י. תקרא האיגרת הזאת פעם אחת בשבוע לא תפחות, לקיימה וללכת בה תמיד אחר השם יתברך, למען תצליח בכל דרכיך ותזכה לעולם הבא הצפון לצדיקים. וביום שתקראנה יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבבך לשאול עד עולם. ה' יזכנו להיות מעושי רצונו, אנו וזרענו מעתה ועד עולם. אמן סלה. g h

 
 
דרוש תורם לחיבורים
בלוג "דרכי נועם"
הלכה
תפילה
אמונה ומידות
חינוך
שבת ומועדים
רבנים אורחים
קבצי שמע
שיעורים מוקלטים בוידיאו