הישן מתחדש והחדש מתקדש
  www.dnoam.022.co.il
"דרכי נועם"
יום ב', ב’ בתמוז תשע”ז
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  
מצד אחד אי אפשר לחנך רק מתוך השכל ומצד שני חינוך שנובע רק מהלב גם כן יכול לגרום תקלות. במאמר זה מספר ילד את חוויותיו מהילדות. מי שיקרא בעיון יוכל לצאת עם תובנות חשובות בענייני חינוך ילדיו
17:23 (03/04/11) דן סתר

חינוך לחיים "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום" דן סתר; מנחה נישואין 050-6541525 / www.dnoam.022.co.il / daniadn@gmail.com שלום הורים יקרים, רציתי לשתף לכם עד כמה קשה לי לגדל את הוריי שיחיו, מה שנקרא "צער גידול הורים". אבל, אני לא מתייאש, בסוף הם ילמדו. מיומנו של ילד... בן חצי שנה אני במיטה. נעים לי. בדיוק אימא חזרה מהעבודה, גשום מאוד בחוץ ולאימא קר, אני מרגיש עוד שלוש שכבות של שמיכה נוחתות על גופי ואני מתחיל להזיע. בן שנה אני במיטה. נעים לי. בדיוק אבא חזר מהעבודה. חם מאוד בחוץ ואבא נמס מחום. אני מרגיש שהוא מוריד ממני את השמיכות ומתחיל להיות לי קר. בן שנה וחודשיים. ליל הסדר אמא רוצה להראות את יופיי בין הדוֹדים אז אני עובר מפוחד מיד ליד, זוכה לפרצופים מוזרים ומפחידים שהם עושים, "פוצ'י קוצ'י!" "איזה מותק!" הם אומרים. נו, שיהיה... עכשיו מגיעה תחנת הבנג'י והדוד הגבוה זורק אותי עד לתקרה ובחזרה. אני מגלגל עיניים למעלה, וכולם צוחקים. אחר כך האחיין שלי שם אותי על הסוס-צעצוע ומתחיל לנדנד אותי. אני מתחיל לצרוח, "ווההה! ווההה!" וכולם מחייכים, "הוא יתרגל! תמשיך עוד קצת! לא נורא" הם אומרים. בן שלוש זהו, נמאס לי מהסינור. אני כבר גדול, אני רוצה לאכול כמו גדול. נו, אז הבגד טיפה יתלכלך, אני לא רוצה להרגיש כמו תינוק. אבל לא, אימא אומרת שהיא לא רוצה שהבגדים יתלכלכו. ואני כבר מבולבל, מה יותר חשוב? בן שלוש וחצי אני כבר גדול. כבר לא רוצה חיתול. כל החברים בגן כבר נגמלו ורק אני עם חיתול כי לאימא אין כוח לעשות כביסה... בן ארבע אבא אמר, "אולי מחר ניסע לסבא וסבתא". מגיע מחר ולא נסענו. "אבל אמרת שניסע!" אמרתי לו. "לא. אמרתי אולי!" - "אבל אמרת שמחר ניסע לסבא וסבתא! אוף, אתה שקרן!" כעסתי. בן ארבע וחודש סבתא קנתה לי משחק מוזר עם כל מיני סימנים, היא אמרה שקוראים לזה 'אותיות' ובגלל שאני כל כך מיוחד, כבר מתאים לי להתחיל ללמוד לקרוא ולכתוב. אבל מה לעשות שכל פעם שניסיתי לשחק עם אבא ואימא, או שהם איבדו את הסבלנות או שאני איבדתי אותה... בן ארבע וחודשיים אבא ואימא הזמינו בייביסיטר. פחדתי ממנה. מחיתי ובכיתי: לא רוצה! לא! לא! לא! והם בתגובה כעסו עלי ואמרו שאם לא אירגע הם יענישו אותי מחר, וגם לא אמרו מה יהיה העונש. חשבתי שלאהוב את אבא ואימא זה דבר טוב. נרדמתי בישיבה ליד הדלת. לילה טוב. בן ארבע וחצי לא רציתי לבוא לארוחת הערב. אבא אמר שהוא יקרא לי סיפור תוך כדי הארוחה. וראיתי זה פלא, אולי תסבירו לי מדוע: בדיוק כשסיימתי לאכול, אבא הפסיק לספר לי למרות שנשארו בדיוק שני עמודים לסוף הסיפור והרים אותי מיד למקלחת. בן ארבע ושבעה חודשים איזה כיף! אבא קנה לי מכונית צעצוע. אך אבוי! כעבור לא יותר מיום הגלגלים של המכונית נשברו. התחלתי לבכות, הייתי מאוד עצוב. אז אבא אמר, "אל תבכה! זו רק מכונית צעצוע, תפסיק להיות תינוק (?!)" ורק בכיתי עוד יותר. אבל אולי תסבירו לי, מדוע יומיים אחרי, כשהאוטו התקלקל ואמרתי לאבא, "אל תכעס! זה רק אוטו!" הוא נתן בי עיניו וכמעט עשני גל של עצמות? בן חמש כל פעם שאבא ואימא מדברים במילים מוזרות שאני לא מבין, מין שפה אחרת, ובקול רם ולא נעים, בכל זאת אני פורץ בבכי. הם לא מבינים למה, גם אני לא. בן שש היום אבא אמר לי, "בנצ'וּק, אתה יודע שאתה כבר ילד גדול, נכון? אז היום תבוא איתי לתפילה!" "כן!" צהלתי. אם אבא אומר שאני גדול מי אני שאחלוק עליו? אבל בערב קצת התבלבלתי. כי ביקשתי מאימא לנסות לשבור ביצה לבד בשביל החביתה, אז היא אמרה לי, "לא, לא כרגע, כשתהיה גדול!"... בן שש וחצי "מותק! בזמן האחרון אתה בקושי נמצא בבית," אמרה אימא, "כל הזמן אתה אצל השכנים, אולי תישאר קצת איתנו?" אהה, שכחתי להגיד לכם, בזמן האחרון אני כל הזמן אצל השכנים. שמה, אצל השכנים, לא מעירים לי הערות, ולא מכנים אותי בשמות, הם כל כך נחמדים! בן שבע סוף סוף הגעתי לכיתה א'. בערב הורים הראשון המורה אמר לאבא ואימא שאני בכלל לא משתתף בשיעורים. לא יודע, אולי זה בגלל שכשהייתי אומר הברקות בבית, האחים היו קוראים לי "טיפשוני" ו"שכֶחַני" ואבא ואימא היו שותקים. אולי. בן שמונה אני מסתכל באלבום מתקופת הילדות, כשהייתי בן שלוש. הנה אני חוזר מהמעון ואבא מחייך אלי ומנשק אותי. ופתאום עולים בי הרהורים, למה כשאני חוזר מבית הספר לא מסתכלים עלי בבית? בן שמונה וחצי היום רבתי עם ילד בכיתה. הוא הרביץ לי ואני החזרתי לו. חזרתי עם מכתב מהמנהל. הגעתי לבית וסיפרתי להורים. וואו, אילו צעקות חטפתי מהם, לא הועילו כל הסבריי. אחרי שלושה חודשים אימא אמרה בשמחה, "בנצ'וק! אני רואה שהתנהגותך השתפרה! כבר שלושה חודשים שלא שמעתי עליך דברים רעים מבית הספר!" טוב שהיא לא שמה לב לסימנים על הגוף שהסתרתי. נכון, צדקתם, הורים מוזרים כאלו ישנם רק באגדות ואני סתם חלמתי, הרי תמיד אמרו לי שאני 'חוֹלְמַנִי'... "הלל אומר: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (פרקי אבות, ב ד)

 
 
דרוש תורם לחיבורים
בלוג "דרכי נועם"
הלכה
תפילה
אמונה ומידות
חינוך
שבת ומועדים
רבנים אורחים
קבצי שמע
ייעוץ
שיעורים מוקלטים בוידיאו






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS